הגרוש שלי גילה שאני נותנת לבן שלנו ריטלין – והשתגע.
מבחינתי בכלל לא הייתה כאן שאלה. הילד התקשה להתרכז בבית הספר, הצוות החינוכי כבר העלה את הנושא כמה פעמים, עברנו אבחון, ואני ראיתי ילד שמתאמץ ולא מצליח. רציתי לעזור לו.
הגרוש שלי ראה את הדברים אחרת לגמרי.
מבחינתו אני מכניסה לילד תרופה שלא לצורך. הוא דרש שאפסיק ואמר בצורה ברורה שהוא מתנגד. אני, לעומת זאת, חשבתי לעצמי: הילד איתי רוב הזמן, אני זו שמתמודדת עם שיעורי הבית, עם הטלפונים מבית הספר ועם הקושי שלו ביום־יום. למה אני צריכה את האישור שלו לכל החלטה?
כשהגעתי לעו"ד חמדה בנימיני הייתי בטוחה שהוויכוח הוא בכלל על ריטלין.
היא הסבירה לי שהשאלה הגדולה יותר היא לא מי מאיתנו צודק לגבי התרופה, אלא מי רשאי לקבל החלטות רפואיות עבור הילד.
הגירושין מפרידים בין בני הזוג – הם לא מבטלים את ההורות של אף אחד מהם. העובדה שהילד נמצא רוב הזמן אצל אחד ההורים לא הופכת אותו להורה היחיד שמקבל החלטות. וכאשר ידוע שקיימת התנגדות מפורשת של ההורה השני לטיפול רפואי, אי אפשר פשוט להתנהל כאילו ההתנגדות הזאת אינה קיימת.
חשוב לומר: הכלל הזה לא נולד בגלל הגירושין. גם הורים נשואים הם אפוטרופוסים של ילדיהם ואמורים לפעול בהסכמה בעניינים הנוגעים להם. אלא שאחרי גירושין, כשהתקשורת קשה יותר וכל הורה מנהל בית נפרד, מחלוקת כזאת עלולה להפוך מהר מאוד ממחלוקת הורית למחלוקת משפטית.
ואז הבנתי עד כמה מהר ויכוח שנראה לי כמו עוד מריבה עם הגרוש יכול להפוך לסוגיה הרבה יותר גדולה.
וזה לא רק ריטלין. מחלוקות יכולות להתעורר סביב טיפולים רפואיים, טיפולים פסיכולוגיים, אבחונים והחלטות משמעותיות נוספות הנוגעות לבריאותו של הילד.
ואם ההורים לא מצליחים להגיע להסכמה, במקרים המתאימים המחלוקת יכולה להגיע לבית המשפט. שם השאלה המרכזית כבר אינה מי מההורים "ניצח", אלא מהי טובת הילד. בית המשפט יכול להסתמך על חוות דעת מקצועיות ועל התמונה הרפואית והמשפחתית שמונחת בפניו.
וזה כבר קרה.
במקרה שהגיע לבית המשפט לענייני משפחה בבאר שבע לפני שנים, הורים גרושים נחלקו בשאלה האם בנם בן התשע יקבל ריטלין. האם תמכה בטיפול והאב התנגד לו. בית המשפט בחן את חוות הדעת שהוגשו בעניין הילד ובסופו של דבר אישר את מתן התרופה למרות התנגדות האב.
דווקא אז הבנתי למה פניתי לעו"ד חמדה בנימיני. בעיניי היא אחת מעורכות הדין הטובות ביותר בתחום, לא משום שהיא אמרה לי שאני צודקת – אלא משום שהיא גרמה לי להבין שהשאלה המשפטית בכלל אינה מי מאיתנו צודק בוויכוח. במרכז נמצאת טובת הילד.
עו"ד חמדה בנימיני גם הסבירה לי שלא כל מחלוקת חייבת להתחיל בבית המשפט. אפשר לנסות להגיע להסכמות, להיעזר באנשי המקצוע המתאימים ובמקרים מסוימים גם לקבוע מראש בהסכם בין ההורים מנגנון להתמודדות עם מחלוקות עתידיות.
יצאתי מהמשרד עם הבנה אחרת לגמרי: התגרשנו כבני זוג, אבל לא התגרשנו כהורים. יש החלטות שבהן נצטרך להמשיך להתמודד זה עם זו עוד הרבה אחרי שהנישואים הסתיימו.
